הכרעת דין בתיק ת"פ 2118/06

1.         כתב האישום מייחס לנאשם ביצוען של שתי עבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 333 ו335 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

על פי כתב האישום, ביום 13.7.06 בשעה 22:40, פרצה קטטה בין ג'לאל סיורי- אחי הנאשם, לבין אחמד ביתוני- שכנו (להלן- אחמד), ורבחי מוהנד סלאימה (להלן- רבחי), בשל הרעש שנגרם בעת שביצע ג'לאל קידוחים בביתו. במהלך הקטטה נדחף ג'לאל לביתו והחלה התקהלות ליד ביתו. ג'לאל התקשר לאחיו- הנאשם, שהגיע למקום כשהוא נושא סכין בעלת להב משונן, הנאשם החל להכות את המתקהלים, אחז בכתפו של אחמד ודקר אותו בגבו ולאחר מכן דקר את רבחי בזרועו השמאלית וברח מהמקום.

כתוצאה מהדקירות נגרם לאחמד חתך עמוק בשרירי הגב וקרום ריאתו ניזוק, הוא נזקק לאשפוז, עירוי ותפירה והיה מורדם ומונשם. בעת הגשת כתב האישום נזקק אחמד לניתוח נוסף. ואילו לרבחי נגרם נזק בעצבים ובגידים והוא נזקק לתפירה, עירוי ופיזיותרפיה.

טענות המאשימה:

2.         מטעם המאשימה העידו מספר עדים. לדידה של המאשימה, ניתן להרשיע את הנאשם מעבר לספק סביר, על בסיס הראיות הקיימות; גם אם ישנם פגמים בחקירה- אין הם עולים כדי ספק סביר; גם אם הנאשם חש איום על עצמו או על אחיו- הוא לא התגונן במכות בלבד; הסכין שהביא איננה אמצעי מידתי ודקירה בגב כשאין איום מוחשי, איננה הגנה עצמית, כך שהגנה כזו לא תוכל לעמוד לו במקרה זה; לאור זאת, לדידה, העדויות מבססות אשמה.

3.         עדותו של אחמד אמינה, אין לו כל עבר פלילי, הוא מזהה את הנאשם כדוקר, אין ספק כי אכן נדקר ונגרם לו נזק ועדותו לא נסתרה.

            גם עדותו של רבחי הגיונית- הוא מציין כי הפיל את הנאשם, דבר המתיישב עם העובדה שנדקר ביד. למרות עברו הפלילי והאפשרות כי חלקו באירועים היה גדול משסיפר- יש לקבל את אמיתות דבריו לעניין הדקירה.

לעניין עדותו של עד התביעה היית'ם ראזם (להלן: היית'ם), גם אם נתגלו סתירות מסוימות בין דבריו לדברי האחרים- הרי שאלו נגעו בעיקר לחלקו הראשון של האירוע- עוד בטרם הגיע הנאשם למקום, ולא לחלקו השני- שלב הדקירה, לגביו יש לקבל את עדותו. העדויות מתיישבות, בחלקן המהותי, האחת עם השנייה ועם גרסת הנאשם לגבי הנפנוף בסכין וזמן שליפתו; גם קיומן של סתירות, בהתחשב בהיותו של האירוע סוער ורב משתתפים, אינו משנה את השורה התחתונה-  ביצוע הדקירה על ידי הנאשם.

4.         לעומת זאת, הנאשם, לאחר שעומת עם עדויות האחרים, מרגע שחשב שהוא מסתבך (ת/10)- שינה את גרסתו וטען שהגיע עם מספריים ולא עם סכין. גם אם נפרש באופן המקל ביותר את התבטאותו של הנאשם לאחר הדקירה, כי הוא מרוצה ולא אכפת לו מה יקרה לקרבן, וכי הוא "לא ייצא פראייר", עדיין קושר הוא באמירה זו את עצמו לדקירה.

טענות הנאשם:

5.         בניגוד למאשימה, טוען הנאשם כי לא ניתן לקבוע שהוא הדוקר מעבר לספק סביר: רבחי עצמו העיד כי הנאשם נפל וכשהוא- רבחי, מעליו- הוא נדקר, הנאשם טוען, כי כלל לא הייתה דקירה- אך אילו הייתה, התרחשות כמתואר- על כן אין בה רציה. רבחי נופל על הנאשם שנפל, כשבידיו הסכין- ונפצע- אין עבירה של דקירה; גם האני סלאימה בעדותו מתאר מרדף אחרי הנאשם שבו איש לא נפגע; בין עדי התביעה מתגלות סתירות וגרסאותיהם שונות. הוכח בפני בית המשפט, כי העדים דיברו על האירוע ביניהם ולטענת הנאשם- תיאמו את גרסאותיהם. בין העדים ישנו קשר חזק ומשמעותי; סתירות שונות עלו בדברי העדים: המתלונן אחמד בהודעותיו במשטרה טען תחילה כי נדקר כשעמד פנים אל פנים עם הנאשם וכשהסתובב ללכת- נדקר. אח"כ טען (במשטרה ובבית המשפט) כי עמד בגבו אל הנאשם ששם את ידו על כתפיו, על כן הסב אחמד ראשו אחורה וראה את הנאשם- שדקר אותו. במשטרה לא הזכיר כלל את העובדה שהחזיקו בו, ואמר שכלל לא ראה סכין, ואילו כאן העיד שראה את הסכין. שני התיאורים השונים כל כך של הרגע המהותי באירוע מצביעים על חוסר אמינות העד. גם במהלכה של מהומה, לא יתכן כי יטעה בזכירת המצב בו הוא נדקר. אחמד מתאר מצב בו יש מאבק ביניהם בעת הדקירה- איך אף אחד מעשרים- שלושים האנשים שהיו סביבם (רובם מהצד של הנדקר) לא ראה זאת? לא ניתן להסיק מהעובדה שהיה איום על משפחת סיורי- בצירוף העובדה כי הנאשם נראה עם סכין ובצירוף העובדה כי ארעה דקירה- כי הנאשם הוא שדקר. המשפט הפלילי מחייב יותר מכך.

6.         בנוסף לכך, מלין הנאשם על החקירה המשטרתית. לדידו, חקירת המשטרה הייתה רשלנית והונח בה מראש כי הנאשם הוא האשם. ישנן באזור, מצלמות נוספות למצלמות האבטחה שנבדקו, אשר צילמו את האירוע ויכולות היו לשפוך עליו אור, אך המשטרה לא חיפשה אחר הצילומים ואלו לא הועברו לרשות התביעה וההגנה; חולצתו של ג'לאל- אחי הנאשם - הייתה מוכתמת בדם, אך לא נבדקה; רוב העדים העידו כי ג'לאל כלל לא היה ליד אחמד - אך לא נבחן מאיפה הגיע הדם; לא נעשה חיפוש מקיף דיו בשטח אחר הסכין. כמו כן, לא נערך חיפוש בבית הנאשם. לא ניתנו הסברים מספקים למחדלים אלו. לו הייתה נמצאת הסכין שהנאשם הביא עימו- ניתן היה לראות כי טביעות אצבע של אחר נמצאות עליה. עדויותיהם של האני סלאימה והייתם חסרות ערך וחד צדדיות. שני אלה הזמינו את עצמם למשטרה, הם לא הוזמנו על ידי המשטרה לחקירה, המשטרה לא ניסתה לאתר עדים נוספים; לא נעשה ניסיון לברר עם הייתם מדוע גרסתו הראשונה בבית החולים הייתה שונה לחלוטין.

הדין הוא, שכשיש מחדל חקירתי שכזה, קמה חזקה שהראיות שלא הובאו הן לטובת הנאשם.

7.         לסיכום, טוען הסנגור, כי גם אם יניח בית המשפט, שלמרות שלל הגרסאות- עדותו של אחמד אמינה- הרי שעדיין מדובר בעדות יחידה לעניין הדקירה של אדם מעורב, שעשוי להיפתח תיק חקירה נגדו גם בעניין חלקו באותו האירוע. אכן דקירה הינה בלתי מידתית, אך הנאשם חש תחושת פחד ואיום סובייקטיביות ובכך הוא קרוב מאוד לטענת ההגנה של הגנה עצמית. טוב עשתה התביעה בשינוי סעיף האישום, היות שברור שאין כאן כוונה. הסנגור טוען, כי נראה שאף אין מודעות מצד הנאשם. בשל כל אלו- יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.

דיון

א. דקירת אחמד ביתוני:

8.         בהודעתו הראשונה במשטרה (ת/1) טען הנאשם, כי הגיע לאזור ללא סכין ובידיו היו רק פלאפון ומפתחות. תוך כדי הודעתו השנייה במשטרה, שינה גרסה זו וטען כי החזיק בסכין, וכי מרגע שהגיע לאזור והותקף, נופף בסכין לכל עבר לשם הגנה על עצמו, עד אשר הצליח להשתחרר וברח. בסוף ההודעה השנייה מציין הנאשם, כי לקח מספריים ולא סכין. הסברו לשינוי זה בגרסתו: החלפת סכין במספריים, הינו כי היה מבולבל: "אני לא יודע הראש שלי לא פעל".

קשה לקבל טענה זו. הנאשם טוען כי לקח את החפץ מהמחסן שלו, אחז בו על מנת להתגונן ואיננו זוכר מה היה החפץ. האחיזה בסכין והאחיזה בזוג מספריים- גם אם הוא משמש לדקירה, הינן שונות. גם אם היה דרוך ונחוש לעזור לאחיו- הגיוני כי לא היה מבולבל מדי בהיותו עדיין במחסן כדי לשים לב לסוג החפץ בו אחז. בכל מקרה- פוגם הדבר באמינות גרסתו של הנאשם.

9.         הנאשם מתאר את הסכין שהביא עמו כסכין קטנה- לגבינות וכריכים. לטענתו, במהלך הקטטה, כשהכו אותו נפלה הסכין מידו (עמ' 64, ש' 8). הסכין לא נמצאה ונראה כי המשטרה כלל לא בקשה ממנו להציג את הסכין, לא ערכה חיפוש בביתו ולא שאלה אותו למיקומה.

10.       בשונה מטענת ההגנה, כאשר יש מהומה רבתי מלווה בתגרה הצוברת התקהלות של אנשים, קשה להבחין בפרטי ההתרחשות המהירים, ולסדר אותם לפי סדר התרחשותם, כך שהעובדה שאף אדם אחר, פרט למתלונן, לא ראה את הדקירה- אין בה, לדידי, בעייתיות ואין בה כדי להוכיח שלא הייתה דקירה.

11.       אכן, כטענת התביעה, זיכרון הדברים שנרשם לאחר מעצרו של הנאשם, (ת/9) על פיו אמר הנאשם שהוא מרוצה ממה שעשה ושהוא "לא יצא פראייר"-  מהווה אינדיקציה לעובדה כי הנאשם איננו נקי כפיים- אולם אינו עולה כדי בטחון באשמתו. כן יש לציין, כי מדובר באמירה שלא במסגרת החקירה וכלליה, שהונצחה זמן מה לאחר השיחה בזיכרון דברים, כך שהמשקל שיש לתת לה- קטן.

קשיים שנתגלו:

12.       מהודעתו במשטרה, אשר אוזכרה במהלך המשפט עולה, כי בתגובה לשאלה - האם הוא זה אשר דקר, השיב ג'לאל ב "אני לא זוכר", ולא בשלילה של האפשרות שהוא הדוקר (עמ' 59). למרות זאת, לא נערכה כל חקירה נוספת שלו בעניין, ולא הובהר העניין דיו, זאת למרות שחולצתו הייתה מגואלת בדם, בשונה מחולצת הנאשם.